טעימות
צורה לך/ניר יניב
"אני חושב שגידלתי לעצמי יד חדשה. אני לא בטוח – אף אחד לא רוצה להגיד לי שום דבר, ואני לא זוכר כמה ידיים היו לי לפני כן. זאת אומרת, כרגע יש לי שתיים, אבל נדמה לי שהגעתי לבית החולים עם פחות. קשה לזכור. כל האירועים שלפני התאונה – אני חושב שזו היתה תאונה – הכל נראה כמו קלטת וידאו ישנה שצפו בה יותר מדי פעמים. צבעים מרוחים, אירועים מרוחים. יותר מדי אדום. דנה, שיער אדום בליפסטיק אדום, למרות שאמרתי לה שאני שונא את זה. לא מתאים לה. יש נשים שלא זקוקות למריחה של שום דבר, וכל המוסיף גורע. אדום נמרח, חורג מגבולותיו כמו בטלוויזיה ישנה, הפרדת צבעים גרועה. כמו ילדה שמורחת אודם, לא מתאים. ילדה. הילדה שלנו. נועה, בת שנה, בת חמש, בגינה, נרות על העוגה, שמונָה. למה את לא באה לבקר אותי, דנה?"…
את הסיפור המלא של ניר יניב המופיע באסופה ניתן לקרוא באתר אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה.
אמא של חייל/לאורה הדס
"אף אחד לא אמר שפשוט להיות אמא של חייל. לא בגלל זה הסכמתי למשימה הזאת. אחרי הכל, לא ממש משלמים להן, למרות שדואגים שלא יהיה חסר להן כלום, במיוחד כל מה שהן צריכות כדי לגדל את החיילים הקטנים שלהן. יש גם עניין של יוקרה חברתית מאד משמעותית, אנשים אוהבים, מעריצים אמהות של חיילים, כאלו שמקריבות את הקורבן האולטימטיבי, אמרו לנו בהכנה, כדי שהאנושות תוכל לנצח את הקיריגן אחרי כמעט שישים שנה של מלחמה רצופה על פני שלושים מערכות שמש. אמהות של חיילים לא יכולות להביא עוד ילדים לעולם באותו זמן, לא יכולות ממש לעבוד, צריכות להיראות בציבור במקום החיילים הקטנים שלהן. הן צריכות להיות הפנים החסונות, האיתנות, הכואבות-אך-לעולם-לא-נשברות של המלחמה. זה הסיכוי היחיד שלנו. לא בגלל זה התנדבתי. רק מפני שתמיד רציתי לתרום, באמת, תמיד היה לי חשוב לתת משהו בחזרה לגזע ולעולם שלי. לא כי זה אצילי אלא כי זה נכון"…
הסיפור "אמא של חייל" פורסם לראשונה בגיליון מס' 10 של מרקורי. את הסיפור המלא של לאורה הדס ניתן לקרוא באתר "פרס גפן".
בלדה לחובש/קרן לנדסמן
”זוז כבר!“
חייל במדים אפורים דוחף אותי מדרכו, פניו מסיכה מעורבלת של צבעי הסוואה. יש רק פקודה אחת בשדה קרב, ”מלחמה או כלום“, ואנחנו עושים מה שמצווים עלינו.
אני ממשיך לרוץ בכיוון שאליו שילחו אותנו. מסביבי שחור, שיחים קוצניים ענקיים שולחים אלינו אצבעות אפלות. אני מתחמק מהענפים. זכר רגלו הכרותה של מוראד עדיין טרי בראשי. הדימום הוכנע רק אחרי השכבה השלישית של החִישְעוֹר. זה קרה בשבוע שעבר, ועדיין קוצים מורעלים נפלטים מפעם לפעם מהרגל שלו.
אני מושך את רצועות האפוד תוך כדי ריצה. השפופרת של דבק הרקמות לוחצת לי על הצלעות. האפודים שלנו מותאמים למבנה הגוף, אבל מאז הפלישה, אני מעמיס כל הזמן עוד ועוד חישעור באפוד, וזה משנה את כל המבנה הפנימי שלו. יש בו כבר יותר בליטות מאשר בחרדף מסוקס.
קולות מלפנים. תקתוק מהיר של קליעי מתכת, נשיפות ארוכות של מטחי אש, קולות תסיסת חומצה פוגעת בבשר חי.
אנחנו מתקרבים."
…
את הסיפור המלא של קרן לנדסמן המופיע באסופה ניתן למצוא ב"בלי פאניקה"
גרטרוד בישלה דייסה/יעל פורמן
גרטרוד בישלה דיסה. נתנה לאבא. נתנה לאמא. נתנה לקובי. נתנה לשפרה. נתנה אפילו לצלילה הכלבה. ורק ליוכבד הקטנה לא נשאר. כעסה יוכבד הקטנה. שמה יוכבד בסיר מנה של סולת. ערפה יוכבד את ראשה של גרטרוד ושפכה מדמה לתוך הסיר. הכינה לעצמה יוכבד דיסה חמה ומתוקה וישרור שלום בביתה.
”מה אתה מקריא לי? עלילת דם גרמנית?“
”למה את חושבת ככה?“
”גרטרוד זה שם גרמני, אבל כל השאר אלה שמות יהודיים. וזה נראה כאילו היא היתה המשרתת שלהם, והם הרגו אותה כשהיא נכשלה בתפקידה“.
”אני לא בטוח כמה קובים ושפרות הסתובבו בין יהודי גרמניה במאות הקודמות“.
”אבל יוכבד כן. והיא זו שרוצחת את גרטרוד“.
”קובי, שפרה, צלילה הכלבה. אלה שמות מאוד ישראליים, מאוד עכשוויים“.
”מה הם עושים בטקסט מהמאה השמונה-עשרה?“
”אנחנו יודעים שהטקסט הועתק במאה השמונה-עשרה. זה לא אומר שהוא גם נכתב אז“.
”אני לא מבינה איך קטע כזה קצר נשמר כל כך הרבה שנים“.
”זה לא הסוף“.
…
את הסיפור המלא של יעל פורמן המופיע באסופה ניתן למצוא ב"בלי פאניקה".
כוכב ציפור האש/יעל מיכאלי
"הכפר סיים לבעור לפני כמה דקות. ניקו טמן את פניו בשרוולו ובכה, אבל אני לא הייתי מסוגל להסיט את עיני מהמסך. כל המשלחת היתה שם, כולם. אמא היתה שם.
”מולי – “ קולי נשבר. כחכחתי בגרוני וניסיתי שוב. ”יש… יש ניצולים?“
ניקו יבב משהו, הבטתי בו לרגע ואז חזרתי להביט לעבר המסך. ידעתי שצריך להגיד לו משהו, לנסות להרגיע אותו, אולי לחבק. ידעתי זאת.
”מולי?“
”שישים שניות“, נשמע קולה של מולי, ”מבצעת סריקה“."
…
את הסיפור המלא של יעל מיכאלי המופיע באסופה ניתן למצוא ב"בלי פאניקה".
מחשבות באפלה/קרן לנדסמן
"אני לבד, תמיד לבד.
האור מספיק רק כדי לכוון את המקדח אל הבור המתאים. הם בטח יבטלו גם את זה כאשר ימצאו דרך זולה להחליף את העיניים של העובדים, כך שלא נצטרך אור כדי לקדוח.
אין יום ואין לילה. אני קודח כשאני ער, וחולם על קידוח כשאני ישן. רגלי צמודות למשטח המחוספס. בתוך הבור הצבע של הקרקע הוא חום. אני חושב שגם המשטח מתחת לרגל שלי הוא חום, אבל אני כבר לא יכול לראות אותו.
פעם הייתי מסתכל למעלה, אל הכיפה המנצנצת מעל ראשי, חלק מהכדור שמקיף את אזור הקידוח על האסטרואיד ומאפשר חיים. זה היה לפני שהם ניתקו מטעמי חסכון את התאורה הפנימית של משושי הקליפה.
עכשיו הם לא נוצצים יותר. רק קצת אור חום בתוך הבור"…
הסיפור המלא של קרן לנדסמן המופיע באסופה פורסם לראשונה בגיליון 34 של המימד העשירי. ניתן לקרוא אותו באתר אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה.
