עדו סוקולובסקי

האם יש בעולם אנשים טובים באמת ובתמים? ואם כן, האם זה בכלל משנה למישהו?

בסופו של דבר גלגלו את מיטת הטיפולים ועליה זיו שנע בחוסר שקט אל מחוץ לחדר, ואני בלעתי רוק ואילצתי את עצמי לצאת. בחדר ההמתנה לא היה אף אחד ועל אחד השולחנות נח אוצר של ממש – גיליון של 'לאישה', ועוד מהחודש הזה. מיהרתי לחטוף אותו. אחרי שתי כתבות על יחסים, כתבת תיירות על טוסקנה וטור של רווקה תל אביבית שהשכן החתיך שלה התגלה כהומו למרבה האכזבה, המזכירה קראה בשמי. התחיל להיות מאוחר, ועוד אנשים התקבצו בחדר ההמתנה. על העיתון השתלטה אישה מבוגרת שהבן שלה, תיכוניסט עם זיפים ראשונים של זקן, הסביר לה קודם שבחורות לא מסתכלות על משקפופרים.

המזכירה אמרה שהניתוח הסתיים בהצלחה ואני יכול לקחת את זיו הביתה כבר עכשיו. זיו כבר היה בחדר של דוקטור שאטנר כשנכנסתי, כשהאחות האמהית אוחזת בידו ומחייכת. הוא היה שקט מאוד ותיארתי לעצמי שהוא מפוחד. בדרך כלל הוא לא מקבל בקלות את הסמכות של אנשים זרים. בעצם גם לא את הסמכות שלי ושל נעמה. כנראה שהתרופות עדיין משפיעות עליו. דוקטור שאטנר נכנס והרגיע אותי שלא היו שום סיבוכים והניתוח עבר בהצלחה מלאה, לא צריך לבוא לביקורת אלא אם מופיעה אדמומיות בעין וזה לא אמור לקרות כמובן. יש גם בונוס, הטשטוש יגרום לזה שזיו לא באמת יזכור מה קרה לו היום. זה נועד למנוע טראומה לילדים קטנים, אבל אותי זה ישמש כדי להחליט מתי לגלות לנעמה את האמת, אם בכלל. דוקטור שאטנר גם הסביר לי שהפרעות ראייה גורמות לאי-שקט אצל ילדים ולכן צפוי גם שיפור בהתנהגות של זיו. אני לא מאמין שיכול להיות שיפור עד כדי כך גדול כמו שאני רואה עכשיו, כמובן. ברור שזיו עדיין נמצא תחת השפעת חומרי הרדמה. אבל בדרך הביתה הצלחתי לשמוע גלי צה"ל בלי שזיו יבכה ויכריח אותי להשמיע את הדיסק של שירי פסח שמתנגן אצלי באוטו שוב ושוב עוד מפסח שעבר. אז ככה חיים הורים שיש להם ילדים רגילים? הם מקשיבים למה שהם רוצים ברדיו בלי לחשוב פעמיים והילדים שלהם יושבים בשקט מאחור ולא מפריעים?

"אני רוצה לדעת מי זה הרופא שבדק את זיו אתמול." קולה של נעמה קודח לי באוזן בדיוק כשאני מנסה לשתות את הקפה הראשון של הבוקר ואני כמעט שופך את הכוס. עוד לא שש וחצי ובקרוב צריך להעיר את זיו. נעמה כבר התקלחה ואני עדיין לא. אני יושב ליד השולחן במטבח ומנסה להתעורר. היום נעמה יוצאת מוקדם. יומיים בשבוע היא מלמדת שעת אפס בתיכון. עוד מעט היא תצא ולי יש הרבה דברים להספיק הבוקר. חשבתי שכל זה ידחה את החקירה והדרישה למועד אחר, אבל היא לא מרפה. "זה לא נראה לי הגיוני שזיו פתאום לא צריך משקפיים. מה קרה? הראייה שלו תיקנה את עצמה?"

סיפור מסע בארץ פנטסטית, שמעמת את היוצאים אליו עם פנימיותם. זה אולי נשמע שגרתי, אבל הסיפור אינו כזה.

יש דברים שמפרים את החדגוניות של שירות מילואים בבקעה. לא בטוח שאתם רוצים לפגוש אותם.

מן הסיפור:
בהתחלה חשבתי שמדובר בקול מנוע של רכב נוסף. מין נהמה עמוקה ומגרגרת שנשמעה פתאום מהצד הירדני. הנהמה המשיכה והיה ברור שזה אינו קול של מנוע, אם כי משום מה הוא נשמע כמעט אנושי. במטושטש אפשר היה לראות משהו שחור רץ שם בחשכה, ואז אחד הכתמים האפורים הוטח לאדמה. שמעתי את קולו של המ"פ שואל בקשר מה קורה בגזרה שלנו. הפניתי את מבטי אל יובל והספקתי לראות אותו מביט לכיוון העמק במבט זגוגי, אבל הוא התעשת מיד והחל למסור דיווח בקשר. אף-על-פי שלא קיבלתי פקודה, ירדתי מהבט"שית וכמוני עשה המילואימניק המתולתל. זיאד זינק מהכיסא שלו למטה ונחת בקול טפיחה על הקרקע.