יצהר ורדי

סיפור עדין של אהבה בעולם המשתנה לנגד עיני גיבוריו, עולם שיכול היה להיות שלנו לו רק כמה דברים היו שונים.

מן הסיפור:

היא נולדה בשלהי מלחמת העולם השנייה ונדדה עם אביה בין מדינות אירופה. לאחר מותו המשיכה לנדוד – הרי לא ידעה שום דבר אחר – עד שהגיעה בוקר אחד לשגרירות קוֹמלנד בישראל. מזכירה זועפת שלחה אותה מדלפק הקבלה לחדר 768 ב' ושָׁם, במשרד להמרת מסמכים ידניים שתוקפם פג, היא פגשה אותי, וכל השאר היסטוריה. בסעיף הלאום בדרכון שלה היו רשומות שלוש מילים באנגלית: Gypsy by Choice.

אני זוכר את הרגע הראשון ההוא – אישה גבוהה, שחולצתה הבּהירה צמודה לגופה הרזה כמכסה דבר מה. אצבעותיה היו ארוכות ושׂערה חלק וארוך ונוצץ, כאילו נמרח במשחה כלשהי או נטבל במים. היא האישה הראשונה שלא נעצה מבט במרכז מצחי.

השם האמִתי שלי זה מישה, אבל אף אחד לא באמת קורא לי ככה, ומהוויכוחים האלה על השמש ואלוהים והחמש-אגורות אף פעם לא נמאס לי. כי זה אחד הדברים שלמדתי מאמא: העיקר האמת. שמעתי כבר אלף פעם את השטויות האלה שלו: אין אלוהים, העולם עגול, קפה זה טעים. לפעמים אני מרגיש שמכניסים לנו לראש כאלה שטויות, שממש חבל. כי יש דברים שפשוט אפשר לראות בעיניים. הרי אם העולם היה מסתובב כל הזמן אז השׂער של אבא היה מתנפנף, כמו כשפותחים חלון באוטו.

ואם הוא היה עגול, העולם זאת אומרת, היינו ישר נופלים. ניסיתי פעם לעמוד על כדורגל, אז אני יודע – אפילו נשאר לי סימן על המרפק.

יש דברים שאמא מלמדת אותי. כמו למשל העניין עם הפֵיות, וזה שגחליליות ממש מעולות בחילוק ארוך, ואיך דודה ליזה נהרגה כשהכנפיים שלה פגעו באנטנה של המכולת ולא בגלל שום תאונת אופנוע כמו שכתבו בעיתון.

ויש דברים שאני מבין בעצמי, כמו העניין של המטבעות שמוצאים באף אם יש מספיק סבלנות, או זה שעץ עשוי מעץ אבל זכוכית – מחול.

אמא נולדה בארץ אחרת שקוראים לה אוהיו, ומשם היא הביאה את השם שלה, פְלינטי, ואת הגיטרה ואת אבא, וגם כל מיני דיבורים כמו "אני רוצה לקחת תמונה שלך עם הכדור" ו"רגועה כמו מלפפון". יש אנשים שחושבים שהשם שלה מוזר, אבל זה בכלל לא נכון, ומה שבטוח – הוא נורא מתאים לה. אבל מה זה משנה, אני ממילא קורא לה אמא, והיא האישה הכי חכמה שאני מכיר.